|
40 שנות גבעת יואב – עמי יפהר
מי שמכיר אותי, יודע שאני בדר"כ מדיר רגלי מענייני גבעת יואב. אבל הפעם, נוכח הגיענו ל-40 שנה, ונוכח המסיבה שהתקיימה לציון או לכבוד תאריך זה, אני מבקש לומר את הדברים הבאים:
חג של ציון שנים, שונה מחגים "רגילים", בכך שיש לו משמעות מיוחדת, ועליה צריך לעמוד, ואת המשמעות הזו, יש לטפח ולשמר.
המשמעות של חג זה, היא בקיום יישובנו במשך 40 שנה. חלומם של ראשונינו קרם עור וגידים, ואכן יש ישוב, חי, מתקיים ובועט כל השנים הללו.
הראשונים. אנשים צעירים לקראת שחרורם מהצבא, חלמו על הקמת ישוב, חלמו, ונטלו על עצמם לקחת חלק בבנין הארץ וביישוב הגולן, ובכך נענו לקריאת הממשלה (הגולן, כידוע, היה אז ריק לגמרי). על כן, מובן מאליו, שביום חגו של היישוב יש לעמוד על פעלם של הראשונים, לציין זאת ולשמוח על כן.
יתר על כן, הם לא רק הקימו יישוב, הם בעמל ידיהם ובזמנם שלהם, פעלו והרימו יישוב ומשקים למתיישבים חדשים. אלה באו אל המוכן.
לא אזכיר נשכחות, על מאבקי קרקעות וקשיים אחרים, אך התשתית שהכינו הראשונים, שימשה ומשמשת את כולנו ותיקים וחדשים כאחד.
אין צריך לציין רק את הראשונים וההתחלה. יש לאזן בין העבר לבין הזמנים הנוכחים. אך אני, פה מבקש להדגיש המשמעות של החג, והיא קודם כל בפעולת ראשונינו.
לא אפרט שמות. כולנו מכירים וכולנו יודעים מיהם. אסתפק בשם אחד, להדגיש את שרוצה אני להדגיש:
אמנון סבח. מראשוני הראשונים, מהשלושה. לקח הלך בהקמת הישוב, נאלץ לעזוב בשל נסיבות משפחתיות לא פשוטות. וכשהתאפשר לו חזר לגבעת יואב, למעשה חזר הביתה. כאן, בבית, הקים משפחה וחי כל השנים, את החלום שהוא חלם.
זוכה אמנון, וזוכים כולנו, אנשי גבעת יואב, לקיים את מצוות ישוב הארץ, מצווה, שלפחות על פי אחד מגדולי הרבנים הציונים, הרב שמואל מוהילובר, שקולה כנגד כל המצוות כולן.
אצל אלתרמן, אנו קוראים "כי אין בית כלי מת על כפיים, ואת מת שישכח את ביתו".
בית גבעת יואב נושא על כפיו, בגעגועים, יום יום שנה שנה, את בניו חברותיו וחבריו שנקראו לישיבה של מעלה. שותפים מלאים הם בחגינו, ואנו לא שוכחים אותם, והם: גיל לביא, אופיר שעל,עמרי שעל, לאה אלוני, שולי דגן, דני לפיד, מירנה הריס, ראובן בן יוסף, עירית אביגור, יגאל אבן עזרא, בודהא, ורוני וורבנר. גם אותם שהיו איתנו, ונטשו, אם משום שכשלו רגליהם, אם משום שפנו לאורות רחוקים, אם מסיבות שונות, גם הם שותפים, מי יותר ומי פחות, בכך שהגענו עד הלום.
יש בינינו, שחטאו ועדיין חוטאים בהבנת עיקר חיינו פה. לא עדר בהמות ודרכי האבסתן, יהא חכם ככל שיהיה הם העיקר. זו אינה תכלית חיינו. החשוב הוא, בהיאחזות במקום ובקיומו. ואותם שעושים זאת וחיים כאן עושים זאת למרות הקשיים, חוסר הוודאות, האכזבות ואי ההצלחות.
כי העיקר היום, בנין הארץ בחלקתנו הקטנה, והיפה לטעמי.
עמי .
|
|
